יחיד הוא דבר אחד, ורבים הם שניים או יותר. בעברית שמות עצם בזכר מקבלים ברבים בדרך כלל ־ים (ספר — ספרים), ושמות עצם בנקבה מקבלים ־ות (מחברת — מחברות), אבל יש יוצאי דופן.
כשעוברים לרבים, המילה משתנה. בנקבה הסיומת של היחיד בדרך כלל נופלת: ״ילדה״ הופכת ל״ילדות״, ו״מחברת״ ל״מחברות״. לפעמים משתנה גם ההגייה בתוך המילה: ספר — ספרים, בית — בתים, עיר — ערים.
יש מילים בזכר שמקבלות ־ות: שולחן — שולחנות, חלון — חלונות, לילה — לילות. ויש מילים בנקבה שמקבלות ־ים: שנה — שנים, מילה — מילים, ביצה — ביצים. המין שלהן לא משתנה, ולכן אומרים ״חלונות פתוחים״ ו״שנים רבות״. יש גם מילים שמשתנות לגמרי: איש — אנשים, אישה — נשים, יום — ימים.
לעברית יש גם צורה מיוחדת לדברים שבאים בזוגות, ״זוגי״, עם הסיומת ־יים: עיניים, ידיים, יומיים. ויש מילים שקיימות רק ברבים, כמו מים ושמיים, ולכן אומרים ״המים קרים״. כשעוברים לרבים, גם שם התואר והפועל עוברים לרבים: ״הילדים רצים״.
💡 איך זוכרים? הסיומת יכולה להטעות — המין של המילה נשאר כמו ביחיד.
התאמה דקדוקית היא הכלל שלפיו המילים במשפט ״מסכימות״ זו עם זו: שם התואר והפועל מקבלים את אותו מין ואותו מספר כמו שם העצם, ושם התואר מקבל ה׳ כששם העצם מיודע.
בעברית לכל שם עצם יש מין דקדוקי — זכר או נקבה — גם לחפצים, למקומות ולרעיונות. ״כיסא״ הוא זכר ו״מיטה״ היא נקבה, והמין קובע את צורת שם התואר, הפועל והמספר.
