התאמה דקדוקית היא הכלל שלפיו המילים במשפט ״מסכימות״ זו עם זו: שם התואר והפועל מקבלים את אותו מין ואותו מספר כמו שם העצם, ושם התואר מקבל ה׳ כששם העצם מיודע.
בעברית מילים לא עומדות לבד. ברגע שבוחרים שם עצם, המילים סביבו משתנות לפיו. ״הספר החדש נפל״ — הכול בזכר יחיד. ״המחברות החדשות נפלו״ — שם התואר בנקבה רבות, והפועל ברבים. אם אחת המילים לא מתאימה, המשפט נשמע צורם: ״הילדים רץ״.
יש שלושה סוגי התאמה בין שם עצם לשם התואר שלו: במין (זכר או נקבה), במספר (יחיד או רבים) ובידיעה (עם ה׳ או בלי). המלכודת הגדולה היא שמות עצם שסיומת הרבים שלהם מטעה. ״שולחנות״ מסתיים ב־ות אבל הוא זכר, ולכן אומרים ״שולחנות ארוכים״. ״מילים״ מסתיים ב־ים אבל היא נקבה, ולכן ״מילים חדשות״.
כשבקבוצה יש גם זכרים וגם נקבות, משתמשים בצורת הזכר ברבים: ״דני ונועה היו שמחים״. התאמה נכונה עוזרת לקורא להבין במה מדובר, ולכן כדאי לבדוק אותה בכל משפט שכותבים — במיוחד במשפטים ארוכים, שבהם קל לשכוח מי הנושא.
💡 איך זוכרים? שם העצם הוא הבוס: כל מי שסביבו מתאים לו במין, במספר ובידיעה.
בעברית לכל שם עצם יש מין דקדוקי — זכר או נקבה — גם לחפצים, למקומות ולרעיונות. ״כיסא״ הוא זכר ו״מיטה״ היא נקבה, והמין קובע את צורת שם התואר, הפועל והמספר.
יחיד הוא דבר אחד, ורבים הם שניים או יותר. בעברית שמות עצם בזכר מקבלים ברבים בדרך כלל ־ים (ספר — ספרים), ושמות עצם בנקבה מקבלים ־ות (מחברת — מחברות), אבל יש יוצאי דופן.
שאלות נפוצות
איך זוכרים מה זה התאמה דקדוקית?
שם העצם הוא הבוס: כל מי שסביבו מתאים לו במין, במספר ובידיעה.
אילו מושגים קשורים להתאמה דקדוקית?
שם תואר, זכר ונקבה, יחיד ורבים. ההגדרה הקצרה של כל אחד מהם מופיעה למעלה, ומכל אחד יש קישור לעמוד משלו.
