שם עצם הוא מילה שנותנת שם לאדם, לבעל חיים, לחפץ, למקום או לרעיון, כמו ילד, כלב, שולחן, ירושלים ושמחה. שואלים עליו ״מי?״ או ״מה?״.
שמות עצם הם השמות של כל מה שיש בעולם — גם דברים שאפשר לגעת בהם, כמו מחברת וים, וגם דברים שאי אפשר לגעת בהם, כמו חברות, פחד ורעיון. גם השם הפרטי שלכם הוא שם עצם, וכך גם שמות של ערים וארצות.
יש כמה דרכים לזהות שם עצם. אפשר לשאול עליו ״מי?״ או ״מה?״, ולרוב אפשר להוסיף לפניו ה׳ הידיעה: הילד, הכלב, השולחן. לשם עצם יש גם מין דקדוקי — זכר או נקבה — ויש לו צורת יחיד וצורת רבים: ספר וספרים, מחברת ומחברות. לשמות פרטיים כמו ״נועה״ או ״חיפה״ לא מוסיפים ה׳, ובכל זאת הם שמות עצם.
שם העצם הוא כמו ״מרכז״ שסביבו מתארגנות מילים אחרות. שם התואר מתאים את עצמו אליו, המספר משתנה לפיו, ולעתים קרובות הוא משמש נושא במשפט. טעות נפוצה היא לחשוב שרק חפצים הם שמות עצם; גם ״שמחה״ ו״חופש״ הם שמות עצם.
💡 איך זוכרים? אם אפשר לשאול ״מי?״ או ״מה?״ ולהוסיף ה׳ — כנראה זה שם עצם.
חלקי הדיבר הם הקבוצות שאליהן מחלקים את המילים בשפה לפי התפקיד שלהן. החלקים הבסיסיים הם שם עצם, פועל ושם תואר, ולצידם יש גם תואר הפועל, מילות יחס, מילות קישור וכינויי גוף.
בעברית לכל שם עצם יש מין דקדוקי — זכר או נקבה — גם לחפצים, למקומות ולרעיונות. ״כיסא״ הוא זכר ו״מיטה״ היא נקבה, והמין קובע את צורת שם התואר, הפועל והמספר.
ה׳ הידיעה היא האות ה׳ שמוסיפים בתחילת שם עצם כדי לומר שמדובר בדבר מסוים שהשומע כבר מכיר. ״כלב נבח״ — סתם כלב. ״הכלב נבח״ — הכלב המסוים שכולנו יודעים עליו.
