אותיות השימוש הן שבע אותיות שאפשר להצמיד לתחילת מילה כדי להוסיף לה משמעות: מ, ש, ה, ו, כ, ל, ב. כדי לזכור אותן אומרים ״משה וכלב״, ובכתיבה מקצרים: מש״ה וכל״ב.
כל אות שימוש מוסיפה משמעות אחרת. מ׳ פירושה ״מן״ (מהגן). ש׳ מחברת חלק של משפט (הספר שקראתי). ה׳ היא בדרך כלל ה׳ הידיעה (הכלב). ו׳ פירושה ״וגם״ (אבא ואמא). כ׳ פירושה ״כמו״ (כאריה). ל׳ פירושה ״אל״ או ״בשביל״ (לבית, לסבתא). ב׳ פירושה ״בתוך״ או ״בעזרת״ (בכיתה, במספריים).
אפשר לחבר כמה אותיות שימוש יחד: ב״ומהבית״ יש ו׳, מ׳ ו־ה׳, ורק אחריהן המילה ״בית״. כשאחת האותיות ב׳, כ׳ או ל׳ באה לפני ה׳ הידיעה, הה׳ נבלעת: לא כותבים ״בהבית״ אלא ״בבית״. אחרי מ׳, ש׳ ו־ו׳ הה׳ נשארת: ״מהבית״, ״והבית״.
אותיות השימוש אינן חלק מהשורש, ולכן כשמחפשים שורש מורידים אותן קודם: ב״ובשמחה״ השורש הוא ש־מ־ח. אבל לא כל ב׳ או מ׳ בתחילת מילה היא אות שימוש: ב״מלך״ המ׳ שייכת לשורש. ועוד כלל בכתיבה: אות שימוש לעולם לא עומדת לבד — כותבים ״ואז״ ולא ״ו אז״.
💡 איך זוכרים? משה וכלב: מ, ש, ה, ו, כ, ל, ב — ו־כל״ב בולעות את ה־ה׳.
ה׳ הידיעה היא האות ה׳ שמוסיפים בתחילת שם עצם כדי לומר שמדובר בדבר מסוים שהשומע כבר מכיר. ״כלב נבח״ — סתם כלב. ״הכלב נבח״ — הכלב המסוים שכולנו יודעים עליו.
שורש הוא קבוצה של אותיות, בדרך כלל שלוש, שנמצאת בבסיס של מילים רבות ונושאת את המשמעות המשותפת שלהן. למשל, השורש כ־ת־ב נמצא במילים כותב, מכתב, כתובת וכתבה.
