מילות שלילה הן מילים שהופכות משפט לשלילי. בעברית יש שלוש עיקריות: ״לא״ שוללת פעולה או תכונה (״לא הלכתי״), ״אין״ שוללת קיום או בעלות בהווה (״אין חלב״), ו״אל״ מבקשת ממישהו לא לעשות משהו (״אל תדאג״).
״לא״ היא מילת השלילה הנפוצה ביותר: ״לא אשכח״, ״המרק לא חם״, ״לא, תודה״. ״אין״ היא ההפך של ״יש״: ״יש לי אח״ — ״אין לי אח״. בהווה לא אומרים ״לא חלב״ אלא ״אין חלב״. בעבר ובעתיד חוזרים ל״לא״: ״לא היה חלב״, ״לא יהיה לי זמן״.
ל״אין״ יש גם צורות עם כינויי גוף שנשמעות גבוהות ומנומסות: אינני (או איני), אינך, אינו, אינה, איננו, אינם. ״הוא אינו בבית״ פירושו ״הוא לא בבית״. ״אל״ משמשת לציווי שלילי, תמיד עם פועל בעתיד: ״אל תשכחו את המטריה״. היא שונה מ״אל״ של כיוון, כמו ב״הלכתי אל הים״.
בעברית שלילה כפולה היא רגילה ונכונה: ״אף אחד לא בא״, ״לא ראיתי שום דבר״. המילים ״אף״ ו״שום״ מחזקות את השלילה ולא מבטלות אותה — בשונה מכמה שפות אחרות. יש גם דרכים נוספות לשלול: ״בלי״ ו״ללא״ (תה בלי סוכר), ותחיליות כמו ״בלתי״ ו״אי־״ (בלתי נשכח, אי־הבנה).
💡 איך זוכרים? לא — פעולה ותכונה; אין — קיום בהווה; אל — בקשה לא לעשות.
ציווי הוא צורת הפועל שבה פונים ישירות למישהו ומבקשים ממנו לעשות משהו: ״כתוב!״, ״שבי!״, ״בואו!״. בונים אותו בדרך כלל מהעתיד, על ידי הורדת האות ת׳ שבתחילתו.
