מושא ישיר הוא החלק במשפט שמשלים את הפועל ומתחבר אליו ישירות, בלי מילת יחס. מוצאים אותו בשאלה ״את מה?״ או ״את מי?״: ב״אכלתי תפוח״ — מה אכלתי? תפוח.
יש פעלים שלא מספיקים לבד. ״דני קנה״ — מה קנה? השומע מחכה להשלמה. החלק שמשלים את הפועל נקרא מושא. מושא ישיר מתחבר לפועל ״ישר״, בלי מילת יחס באמצע: ״ציירה ציור״, ״פתחנו מתנה״.
כשהמושא הישיר מיודע — עם ה׳ הידיעה, שם פרטי או כינוי שייכות — באה לפניו המילה ״את״: ״אכלתי את התפוח״, ״פגשתי את יונתן״, ״סידרתי את חדרי״. כשהוא לא מיודע, אין ״את״: ״אכלתי תפוח״. כשהמושא הוא כינוי גוף, ״את״ נוטה: ״ראיתי אותו״, ״הזמנו אתכם״.
מושא ישיר יכול להיות גם שם הפועל: ״רציתי לשחק״ — מה רציתי? לשחק. חשוב להבדיל בין מושא לתיאור: התיאור מוסיף פרט שאפשר לוותר עליו (״קניתי מחברת אתמול״), ואילו המושא חיוני להבנת הפעולה. ו״את״ אינה מילת יחס רגילה — היא רק סימן לכך שמגיע מושא ישיר מיודע.
💡 איך זוכרים? את מה? את מי? — בלי מילת יחס — מושא ישיר.
מושא עקיף הוא החלק שמשלים את הפועל דרך מילת יחס שהפועל ״בוחר״ ולא משנה, כמו ״עזרתי לאמא״ או ״חשבתי על הטיול״. מוצאים אותו בשאלה עם אותה מילת יחס: למי עזרתי? לאמא.
ה׳ הידיעה היא האות ה׳ שמוסיפים בתחילת שם עצם כדי לומר שמדובר בדבר מסוים שהשומע כבר מכיר. ״כלב נבח״ — סתם כלב. ״הכלב נבח״ — הכלב המסוים שכולנו יודעים עליו.
