הנשוא הוא מה שנאמר על הנושא במשפט. לרוב הוא פועל — ב״הכלב נבח״ הנשוא הוא ״נבח״ — אבל לא תמיד: ב״הים כחול״ הנשוא הוא ״כחול״.
כדי למצוא את הנשוא, מוצאים קודם את הנושא ושואלים: מה נאמר עליו? ״הילדים שיחקו בחצר״ — מה עשו הילדים? שיחקו. לכן ״שיחקו״ הוא הנשוא. במשפטים רבים הנשוא הוא הפועל, ומכאן הטעות הנפוצה לחשוב שנשוא הוא תמיד פועל.
בעברית יש משפטים בלי פועל, בעיקר בהווה. ב״הים כחול״ הנשוא הוא שם התואר ״כחול״, וב״אבא שלי רופא״ הנשוא הוא שם העצם ״רופא״. לפעמים מופיעה בין הנושא לנשוא מילת ״גשר״: ״דני הוא התלמיד החדש״, ״ירושלים היא בירת ישראל״.
הנשוא מתאים לנושא במין ובמספר: ״הילדה שמחה״, ״הילדים שמחים״. הנושא והנשוא הם השלד של המשפט, וכל שאר המילים — מושאים, לוואים ותיאורים — מוסיפות פרטים. משפט עם זוג אחד של נושא ונשוא הוא משפט פשוט, גם אם הוא ארוך מאוד.
💡 איך זוכרים? נושא — על מי מדברים; נשוא — מה אומרים עליו.
משפט מאוחה הוא משפט שבנוי משני משפטים או יותר, שכל אחד מהם יכול לעמוד לבד, ומחברים אותם במילת קישור כמו ו, אבל, או ולכן. למשל: ״רציתי לצאת, אבל ירד גשם״.
פסוקית היא חלק במשפט מורכב שיש בו נושא ונשוא משלו, אבל הוא לא יכול לעמוד לבד, כי הוא תלוי במשפט העיקרי. ב״אמא אמרה שהעוגה מוכנה״ הפסוקית היא ״שהעוגה מוכנה״.
שאלות נפוצות
איך זוכרים מה זה נשוא?
נושא — על מי מדברים; נשוא — מה אומרים עליו.
אילו מושגים קשורים לנשוא?
נושא, פועל, משפט פשוט. ההגדרה הקצרה של כל אחד מהם מופיעה למעלה, ומכל אחד יש קישור לעמוד משלו.
