למה בכלל היה צריך כתב
כשהכפרים הפכו לערים גדולות, החיים נעשו מסובכים. מישהו היה צריך לזכור כמה שקי שעורה נכנסו למחסן, מי חייב למי כבשים, וכמה מס שילם כל חקלאי. הזיכרון האנושי לא הספיק לכל זה, ולכן התחילו לסמן סימנים שיעזרו לזכור.
בהתחלה אלה היו ציורים פשוטים: ציור של שיבולת סימן שעורה, ולצידו קווים שסימנו כמות. עם הזמן הסימנים הפכו פשוטים ומסודרים יותר, ונוספו להם סימנים שמייצגים צלילים ומילים. כך, לאט לאט, נולד כתב של ממש.
כתב היתדות של שומר
אחד הכתבים הראשונים בעולם התפתח בשומר, בדרום מסופוטמיה, בין הנהרות פרת וחידקל. הסופרים שם לקחו לוח של טיט רטוב ולחצו עליו בקנה מחודד. כל לחיצה השאירה סימן בצורת משולש קטן, כמו יתד — ולכן הכתב נקרא כתב יתדות.
כשהטיט התייבש, הלוח נעשה קשה ויכול היה להחזיק מעמד אלפי שנים. ארכאולוגים מצאו עשרות אלפי לוחות כאלה: רשימות של סחורות, חוזים, מכתבים, תרגילים של תלמידים ואפילו סיפורים, כמו עלילות גילגמש, אחד מסיפורי הגבורה הקדומים ביותר שנכתבו.
ההירוגליפים של מצרים
במצרים העתיקה התפתח כתב אחר — ההירוגליפים. אלה סימנים בצורת ציורים: ציפורים, עיניים, נחשים, ידיים וחפצים. חלק מהסימנים ייצגו מילה שלמה וחלקם ייצגו צלילים. ההירוגליפים נחקקו על קירות מקדשים וקברים ונכתבו גם על פפירוס, חומר כתיבה שהוכן מצמח שגדל לאורך הנילוס.
במשך מאות שנים איש לא ידע לקרוא הירוגליפים. ב־1799 נמצאה במצרים אבן רוזטה, ועליה אותו טקסט בשלושה כתבים — ביניהם הירוגליפים ויוונית. מכיוון שחוקרים ידעו לקרוא יוונית, האבן עזרה לחוקר הצרפתי ז׳אן־פרנסואה שמפוליון לפענח את ההירוגליפים.
המהפכה של האלפבית
בכתב יתדות ובהירוגליפים היו מאות סימנים, ולכן רק סופרים מקצועיים, שלמדו שנים רבות, ידעו לכתוב ולקרוא. המצאה גאונית שינתה את זה: האלפבית. באלפבית כל סימן מייצג צליל אחד, וצריך לזכור רק כמה עשרות אותיות.
אלפביתים קדומים התפתחו במזרח התיכון, באזור כנען וסביבתו. האלפבית הפיניקי שימש בסיס לאלפביתים רבים. ממנו ומקרוביו התפתח הכתב העברי העתיק, וממנו גם האלפבית היווני, שממנו התפתח האלפבית הלטיני שבו כותבים היום באנגלית ובשפות רבות אחרות. גם האותיות העבריות שאנחנו כותבים היום הן צאצאיות של הכתבים הקדומים האלה.
הכתב בארץ ישראל ומה הוא שינה
בארץ ישראל נמצאו כתובות עבריות עתיקות רבות: חותמות קטנות עם שמות של אנשים, שברי חרס שעליהם נכתבו מכתבים ורשימות, וכתובות חקוקות באבן. החוקרים קוראים אותן כדי ללמוד על השמות, על השפה ועל חיי היומיום של אנשים שחיו כאן לפני כ־2,700 שנה ויותר.
הכתב שינה את העולם. בזכותו אפשר היה לכתוב חוקים ולהציג אותם לכולם, לשלוח הוראות למרחקים, לשמור סיפורים ותפילות לדורות הבאים וללמוד ממה שכתבו אנשים שכבר אינם. לכן חוקרים רבים רואים בהמצאת הכתב את תחילת ״התקופה ההיסטורית״. את התקופה שלפני הכתב מכנים ״פרהיסטוריה״, כלומר התקופה שלפני ההיסטוריה הכתובה.