רוב הסיפורים בנויים משלושה חלקים: פתיחה, שבה מכירים את הדמויות, את הזמן ואת המקום; סיבוך, שבו מופיעה בעיה; והתרה, שבה הבעיה נפתרת. הנקודה שבה המתח הכי גבוה נקראת שיא.
הפתיחה עונה על שלוש שאלות: מי הדמויות? מתי זה קורה? ואיפה? בפתיחה עוד אין בעיה, והחיים מתנהלים כרגיל — וזה חשוב, כי רק כשיודעים מה רגיל אפשר להרגיש כשמשהו משתבש. בסיבוך קורה משהו שמשנה את המצב: מופיעה בעיה, והדמות מנסה לפתור אותה. לפעמים הניסיונות הראשונים נכשלים, והמתח עולה עד השיא.
ההתרה היא החלק שבו הבעיה נפתרת, ״מותרת״ כמו קשר שמתירים. הסיום מראה איך נראה המצב החדש, ולפעמים גם מה הדמות למדה. לא כל סיפור נגמר בטוב, ולא כל בעיה נפתרת עד הסוף, אבל גם בסיפורים כאלה יש בדרך כלל רגע שבו המתח יורד.
המבנה עוזר גם בקריאה וגם בכתיבה. לפני שכותבים, אפשר לתכנן את הסיפור בשלוש שורות: מה קורה בפתיחה, מה הבעיה ואיך היא נפתרת. כדאי לבחור בעיה שחשובה לדמות, ולבחור מספר — בגוף ראשון או בגוף שלישי — ולהישאר איתו עד הסוף.
הגוף בפועל מראה מי עושה את הפעולה. גוף ראשון הוא המדבר (אני, אנחנו), גוף שני הוא מי שמדברים אליו (אתה, את, אתם, אתן), וגוף שלישי הוא מי שמדברים עליו (הוא, היא, הם, הן).
האנשה היא סוג של לשון ציורית שבו נותנים לדבר שאינו אדם — לבעל חיים, לחפץ או לתופעת טבע — תכונות או פעולות של אדם. למשל: ״השמש חייכה אלינו״ או ״הרוח יללה כל הלילה״.
שאלות נפוצות
איך זוכרים מה זה מבנה סיפור?
מי, מתי ואיפה ← בעיה ← פתרון.
אילו מושגים קשורים למבנה סיפור?
טקסט טיעוני, גוף בפועל, האנשה. ההגדרה הקצרה של כל אחד מהם מופיעה למעלה, ומכל אחד יש קישור לעמוד משלו.
