המשנה היא אוסף מסודר של התורה שבעל פה — הלכות, מנהגים ודברי חכמים — שערך רבי יהודה הנשיא בגליל, בערך בשנת 200 לספירה. היא הבסיס שעליו נבנה בהמשך התלמוד.
במשך דורות רבים עברו פירושים, הלכות ומנהגים מפה לאוזן, מרב לתלמיד — ולכן נקראו ״תורה שבעל פה״. אחרי חורבן בית שני ואחרי מרד בר כוכבא, כשיישובים רבים ביהודה חרבו ומרכז החיים היהודיים עבר לגליל, גבר החשש שהמסורת תישכח. רבי יהודה הנשיא, מנהיג העם באותה תקופה, אסף וסידר אותה.
המשנה מחולקת לשישה ״סדרים״ — ומכאן הכינוי ש״ס, ראשי תיבות של ״שישה סדרים״. בכל סדר יש מסכתות שעוסקות בתחומי חיים שונים: חקלאות, שבת וחגים, משפחה, משפט ונזיקין, המקדש וטהרה. היא כתובה בעברית, בסגנון קצר ומדויק, ולעיתים קרובות מביאה כמה דעות של חכמים שונים.
בדורות שאחרי המשנה דנו בה החכמים בארץ ישראל ובבבל, ומהדיונים נוצרה הגמרא. המשנה והגמרא יחד הן התלמוד — התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי. טעות נפוצה היא לחשוב שהמשנה והתלמוד הם אותו דבר: המשנה היא היסוד, והתלמוד הוא הדיון הארוך שנבנה עליה.
💡 איך זוכרים? משנה = היסוד; גמרא = הדיון; משנה + גמרא = תלמוד.
מרד בר כוכבא היה מרד גדול של היהודים בארץ ישראל נגד רומא, בשנים 132–135 לספירה. בראשו עמד שמעון בר כוסבה, שכונה בר כוכבא, והמרד הסתיים בתבוסה קשה ובנפילת ביתר.
הרמב״ם — רבי משה בן מימון — היה מגדולי החכמים בתולדות העם היהודי. הוא נולד בקורדובה שבספרד במאה ה־12, חי ופעל במצרים כרופא ומנהיג קהילה, וכתב ספרים חשובים כמו ״משנה תורה״ ו״מורה נבוכים״.
