מאיפה בא השם
במאה ה־19 הייתה בפריז תערוכה רשמית, ״הסלון״, שקבעה מה נחשב לאמנות טובה: ציורים חלקים ומדויקים, של סיפורים מהתנ״ך, מהמיתולוגיה ומההיסטוריה. קבוצת ציירים שנדחתה שוב ושוב החליטה לארגן תערוכה משלה, באביב 1874.
אחד הציורים בתערוכה היה של קלוד מונה, ושמו ״אימפרסיה, זריחה״ — נמל בבוקר ערפילי, עם שמש כתומה שמשתקפת במים. ״אימפרסיה״ פירושו רושם. מבקר בשם לואי לרואה כתב ביקורת לעגנית וכינה את כולם ״אימפרסיוניסטים״, כלומר אנשים שמציירים רק ״רושם״. הציירים אימצו את השם בגאווה.
מה חדש באימפרסיוניזם
האימפרסיוניסטים רצו לצייר את מה שהעין רואה ברגע מסוים: האור, הצבע והתנועה, ולא כל פרט ופרט. הם יצאו לצייר בחוץ, באוויר הפתוח, בשדות, בגנים, ליד נהרות ובתחנות רכבת. ההמצאה של שפופרות צבע ממתכת, באמצע המאה ה־19, עזרה להם מאוד — אפשר היה לקחת את הצבעים לכל מקום.
הם ציירו במשיכות מכחול קצרות ומהירות, ושמו צבעים זה ליד זה במקום לערבב אותם על הפלטה, כך שהעין ״מערבבת״ אותם מרחוק. צללים אצלם אינם שחורים אלא כחולים וסגולים. מונה צייר את אותה ערימת חציר ואת אותה קתדרלה פעמים רבות, בשעות ובעונות שונות, כדי להראות איך האור משנה הכול.
הציירים והציירות
קלוד מונה הוא הסמל של התנועה, ובשנותיו האחרונות צייר שוב ושוב את בריכת חבצלות המים בגן שלו בז׳יברני. פייר־אוגוסט רנואר צייר אנשים שמחים בריקודים ובפיקניקים. אדגר דגה צייר רקדניות בלט בחזרות ומאחורי הקלעים. קמיל פיסארו, שהיה מבוגר מרובם, הדריך את הצעירים.
שתי ציירות חשובות היו חלק מהקבוצה: ברת מוריזו, שהשתתפה כבר בתערוכה הראשונה וציירה חיי בית ומשפחה, ומרי קאסאט האמריקנית, שציירה אמהות וילדים. בתקופה שבה לנשים היה קשה מאוד להתקבל כאמניות, הן נעשו לאמניות מוערכות.
אחרי האימפרסיוניזם
אחרי האימפרסיוניסטים באו ציירים שלקחו את הרעיונות רחוק יותר, והם נקראים ״פוסט־אימפרסיוניסטים״. וינסנט ואן גוך צייר במשיכות עבות ומסתלסלות ובצבעים עזים, כדי לבטא רגשות — ״ליל כוכבים״ שלו הוא אחד הציורים המוכרים בעולם. פול סזאן פירק את הטבע לצורות פשוטות, כמו גליל, כדור וחרוט, והשפיע על כל האמנות המודרנית.
ז׳ורז׳ סרה צייר בנקודות קטנטנות של צבע טהור, שהעין מחברת מרחוק — שיטה שנקראת ״פוינטיליזם״. פול גוגן צייר בצבעים שטוחים ועזים. מכולם יצאו הדרכים החדשות של המאה ה־20, שעליהן נלמד בשיעור הבא.