צינור של אוויר
בכל כלי נשיפה יש צינור, ובתוכו עמוד של אוויר. כשהנגן גורם לאוויר הזה לרטוט, הצינור כולו ״שר״. צינור ארוך נשמע נמוך, וצינור קצר נשמע גבוה. אבל איך מנגנים כמה צלילים על אותו צינור? פותחים וסוגרים חורים לאורכו, באצבעות או במכסים, וכך משנים את האורך שבו האוויר רוטט.
כלי הנשיפה מעץ נבדלים זה מזה בדרך שבה האוויר מתחיל לרטוט. יש שלוש דרכים עיקריות: נשיפה על שפה חדה, נשיפה דרך לשונית אחת, ונשיפה דרך לשונית כפולה.
חליל, פיקולו וחלילית: נשיפה על שפה
בחליל הצד של התזמורת הנגן מחזיק את הכלי לרוחב ונושף על שפת חור, כמו שנושפים על פתח של בקבוק כדי שישמיע צליל. החליל עשוי היום בדרך כלל ממתכת, ויש לו מנגנון של מכסים שהומצא במאה ה־19. אחיו הקטן, הפיקולו, באורך של כמחצית ממנו ונשמע גבוה באוקטבה — הכלי הגבוה ביותר בתזמורת.
החלילית היא חליל שמחזיקים ישר, ויש לה ״פיה״ שמכוונת את האוויר אל השפה החדה. היא הייתה פופולרית מאוד בימי הביניים ובתקופת הבארוק, וחזרה לבתי הספר במאה ה־20 כי היא זולה, קלה וטובה ללימוד תווים.
קלרינט וסקסופון: לשונית אחת
בקלרינט יש ״לשונית״ — עלה דק מקנה, שמחובר לפיה. כשנושפים, הלשונית רוטטת מהר מאוד ומרעידה את האוויר בצינור. הקלרינט פותח בגרמניה בסביבות שנת 1700, ויש לו צליל חם ועגול ומנעד רחב — מצלילים עמוקים ועד גבוהים מאוד.
הסקסופון הומצא בשנות ה־40 של המאה ה־19 על ידי בונה הכלים הבלגי אדולף סאקס, וקרוי על שמו. הוא עשוי פליז, אבל יש לו לשונית אחת כמו לקלרינט — ולכן הוא שייך לנשיפה מעץ. הוא נעשה לכלי המזוהה ביותר עם הג׳אז.
אבוב ובסון: לשונית כפולה
באבוב ובבסון יש שתי לשוניות קטנות שקשורות זו לזו, והנגן נושף ביניהן. התוצאה היא צליל חודר ומיוחד. כשהתזמורת מתכווננת לפני קונצרט, האבוב משמיע את הצליל ״לה״ וכל הנגנים מכוונים אליו, כי הצליל שלו יציב וקל לשמוע אותו.
הבסון הוא ה״סבא״ של המשפחה: הצינור שלו ארוך מאוד, יותר משני מטרים, ולכן הוא מקופל לשניים כדי שיהיה אפשר להחזיק אותו. הוא מנגן צלילים נמוכים, ובסיפור המוזיקלי ״פטר והזאב״ של פרוקופייב הוא מגלם את הסבא. גם המפוחית והאקורדיון עובדים בעזרת לשוניות קטנות — אבל לשוניות ״חופשיות״, בלי צינור.