ארבע דרכים ליצור פסל
יש ארבע דרכים עיקריות לפסל. בחציבה מורידים חומר: מתחילים מגוש של אבן או עץ, ובעזרת אזמל ופטיש מסירים כל מה שלא שייך לפסל. זו עבודה בלי ״מחק״ — מה שהוסר לא חוזר. בעיצוב מוסיפים חומר: בונים את הפסל בידיים מחימר, מפלסטלינה או משעווה.
ביציקה מכינים תבנית ושופכים לתוכה חומר נוזלי, כמו ברונזה מותכת או גבס, שמתקשה. כך אפשר ליצור כמה עותקים של אותו פסל. בהרכבה מחברים חלקים שונים — מתכת, עץ, חפצים מוכנים — בריתוך, בהדבקה או בברגים. אמנים רבים משלבים כמה דרכים.
פסל עומד ותבליט
פסל ״עומד״ או ״עגול״ הוא פסל שאפשר להקיף מכל הצדדים. תבליט הוא פסל שבולט מתוך משטח, כמו מקיר או ממטבע — אפשר לראות אותו רק מלפנים. גם המטבעות שבכיס שלכם הם תבליטים קטנים.
פסלים מצריים עתיקים היו לעיתים קשיחים וסימטריים, מסתכלים ישר קדימה. היוונים הקדומים למדו לפסל גוף בתנועה, עם משקל על רגל אחת. לפסלים היווניים, שנראים לנו היום לבנים, היו במקור צבעים — שהתקלפו עם השנים. החוקרים מצאו עקבות צבע וגם שחזרו אותם.
פסלים מפורסמים
מיכלאנג׳לו פיסל את ״דוד״ בפירנצה בשנים 1501–1504, מגוש שיש אחד שאמנים אחרים ויתרו עליו. הפסל גבוה יותר מחמישה מטרים, ומראה את דוד ברגע שלפני הקרב בגוליית, מרוכז ונחוש. אוגוסט רודן הצרפתי, במאה ה־19, יצר פסלי ברונזה מלאי רגש, ובהם ״החושב״ — אדם יושב, סנטרו על ידו, שקוע במחשבות. מהפסל הזה נוצקו עותקים רבים שמוצגים בערים שונות בעולם.
במאה ה־20 הפיסול השתנה: האמריקני אלכסנדר קלדר בנה ״מוביילים״ — פסלים תלויים שזזים ברוח — והבריטית ברברה הפוורת׳ יצרה צורות עגולות עם חורים שהאור עובר דרכם. פסלים יכולים להיות גם ענקיים, בנוף הפתוח, ונקראים אז ״פסלים סביבתיים״.
פיסול בישראל ובבית
בישראל יש פסלים רבים במרחב הציבורי. דני קרוון יצר את אנדרטת חטיבת הנגב ליד באר שבע, שאפשר להיכנס לתוכה ולטפס בה. במוזיאון ישראל יש גן פסלים — גן בילי רוז — ובגן הפסלים של מוזיאון תל אביב, בפארקים ובקמפוסים רבים אפשר לראות פסלים מודרניים.
אפשר להתחיל לפסל בבית בפלסטלינה, בחימר שמתייבש באוויר, בנייר עיתון ודבק (פפייה־מאשה) או בחפצים ממוחזרים. כלים חדים, חוטי ברזל ודבק חם — רק עם מבוגר. נסו לפסל בעל חיים, ואחר כך להקיף אותו ולבדוק שהוא נראה טוב מכל צד — זה הסוד של פסל טוב.